פסק-דין בתיק בש"א 4587/07

1.      ביום 9.1.07 הגישו המשיבים את התובענה נשוא ההליך הנוכחי, בה הם ביקשו סעד של מתן צו מניעה "האוסר על מי מהנתבעים לבצע פעולות הריסה של המבנה נשוא כתב התביעה...". המבנה נשוא כתב התביעה הינו בית מגורים בן שתי קומות המצוי בשכונת אבו-טור (להלן- המבנה).

2.      בעניינו של המבנה נוהלו מספר הליכים משפטיים בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. ביום 23.2.92 הורשע בעלה לשעבר של משיבה 1, שהוא אביו של משיב 2 (להלן- האב), בעבירות על הוראות חוק התכנון והבניה תשכ"ה 1965 (להלן- חוק התכנון והבניה) שעניינן המבנה, ובית המשפט הורה על הריסתו (ת.פ. 1899/91). ביום 15.6.93 הורשע האב בעבירה על פי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה עקב אי קיום פסק הדין בת.פ. 1899/91, וניתן צו הריסה שיפוטי על המבנה, המתיר למבקשת 1 "לבצע את פסק הדין במועד הנראה לה" (להלן - הצו השיפוטי הראשון) (ת.פ. 3653/92). על פסק הדין האמור הגישה משיבה 1 ערעור לבית המשפט המחוזי אשר נדחה ביום 6.2.94, מן הטעם שאין היא נכנסת בגדר הזכאים לערער על צו, המנויים בסעיף 250 לחוק התכנון והבניה (ע.פ.11/94).  ביום 31.7.01 הורשע משיב 2 על פי הודאתו בבניית תוספת בנייה על המבנה המקורי ובמסגרת גזר הדין הוטל עליו "להתאים את הבנייה בנכס המתואר בכתב האישום לתוכניות ולהיתרי הבנייה הקיימים באזור, לרבות בדרך של הריסת הבנייה הבלתי חוקית." (להלן- הצו השיפוטי השני) מועד כניסת הצו לתוקף נדחתה עד יום 1.8.02 לצורך מתן אפשרות למשיב 2 לקבל היתר בנייה בעבור המבנה (ת.פ.3784/99).

3.       ביום 19.7.06 נשלחה לתובעים הודעה שכותרתה "התראה לפני ביצוע הריסה עפ"י צו שיפוטי בתיק פלילי 3653/92", לפיה בכוונת המשיבות לבצע את הצו השיפוטי הראשון. ביום 8.8.06, במסגרת ת.פ. 3784/99, הגישו התובעים בבית המשפט לעניינים מקומיים "בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה" ו"בקשה דחופה לצו מניעה" כנגד הנתבעות. ביום 19.11.06 ניתנה החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט ג. ארנברג), בה נקבע כי לאור אי היותה של משיבה 1 בגדר בעלים של הנכס או צד להליך, אין בית המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון בבקשתה לצו מניעה וכי עיכוב הביצוע בתיק יוארך עד יום 19.12.06 על מנת לאפשר למשיבה 1 לפנות ל "ביהמ"ש המוסמך".

4.      הנתבעות הגישו בקשה לדחות את התביעה על סף, על יסוד הטענה כי בית משפט זה חסר סמכות עניינית לדון בתובענה. בבקשה המקורית טענו הנתבעות שעניינו של ההליך הינו תקיפת שיקול דעתן של הרשויות בהפעלת סמכויותיהן ולפיכך, הסמכות לדון בהחלטת הרשות לבצע צו הריסה נתונה לסמכותו הייחודית של בית המשפט לענינים מינהליים וזאת לפי הסמכות המנויה בפרט 8 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים תש"ס -2000, שעניינו "החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה...". בסיכומיהן בכתב מיקדו הנתבעות את השגותיהן כנגד התביעה בטענה אחרת, היא הטענה שמדובר בתביעה שהיא למעשה "ערעור מוסווה" על גזר דין שניתן בהליך פלילי כנגד האב וכנגד משיב 2, וכי בית משפט זה, כערכאה אזרחית, אינו מוסמך ליתן סעד שעיקרו שלילת אכיפתו של גזר דין שניתן במסגרת הליך פלילי.

5.      התובעים טוענים כי בית המשפט לענינים מינהליים איננו הערכאה המוסמכת לדון בהליך וזאת לאור האמור בפרט 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, לפיו מוקנית לו הסמכות לדון ב-"עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה 1965, למעט לפי פרק י': עבירות ועונשין...". לפיכך, לשיטתם, אין בית המשפט לענינים מינהליים מוסמך לדון בעתירה מנהלית שעניינה צו הריסה.

6.      במחלוקת שנפלה בין הצדדים בשאלת הסמכות הדין עם הנתבעות. זאת, משום שהסמכות לדון בצווי הריסה, כמו בכל נושא העבירות והעונשין לפי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, מסורה לבית משפט השלום ולבית המשפט לעניינים מקומיים והיא הוחרגה במפורש מהסמכויות שהוקנו לבית המשפט לעניינים מינהליים (עע"ם 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(1) 196; בר"ם 5884/06 עלי שעבן נ' מדינת ישראל - הוועדה המחוזית לתכנון ובניה לודים ואח' (לא פורסם, 2.8.06). פסקי דין אלה אמנם התייחסו לצווי הריסה מינהליים, אך לעניין זה אין להבחין בין צו הריסה מינהלי ובין צו הריסה שיפוטי, ששניהם מוצאים במסגרת הליכים לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה.

7.      התובעים אמנם פנו לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה למתן צו מניעה ובית המשפט דחה את פנייתם. אולם מכאן לא נובע שהסמכות לדון בסעד המבוקש על ידם, ככל שעומדת להם בדין עילה לקבלת סעד מעין זה, מסורה לבית משפט זה.

8.      התוצאה היא שהתביעה נדחית מחוסר סמכות.

התובעים ישלמו לנתבעות הוצאותיהן בהליך זה ובנוסף, שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח.

ניתן היום, ד' בתשרי, תשס"ח (16 בספטמבר 2007), בהעדר ב"כ הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.